מדי יום היא עברה ברחוב הקטן בדרכה לעבודה.
משרד רואה החשבון המדופלם היה אפלולי למראה והיא השתדלה להאריך את הדרך אליו ובחזרה כדי לשאוף אל קירבה את ריחות הרחוב וצבעיו עד שתגיע לפינה האפורה והיומיומית שלה.
בדרך היתה מתעכבת ומאיטה במיוחד ליד חנות הכוך הקטנה של השוקולטייר בפינת הסימטה, עומדת שם דקה ארוכה מנסה לדמיין את טעמם של השוקולדים, מרגישה אותם מתגלגלים על לשונה מתוקים רכים מפנקים.
מאחורי השולחן, רהיטי העץ הכהים, הקירות צבועים בצבע שמן ירקרק מבחיל וישן השרו אוירה קודרת על המשרד.
דפים ארוכים ומסך מחשב מיושן ואפור מילאו את יומה מספרים מספרים מספרים, וקצת ממש מעט אותיות.
רגעי הבריחה היו מעטים ונמדדו בכסף ולפעמים אפילו בזהב ריגשי, למשל כשהיתה עומדת ליד החלון, מתבוננת בחלונות הבניין שליד, באורות הפלורסנט של הנמלים האחרות שעמלו במשרדים אחרים מייחלת לראות פנים מחייכות ואפילו סתם משועממות בחלון.
לפעמים דמיינה שהוא שם.
מתבונן עליה כשהיא לא מבחינה, כשהצל של הבנין שלה נופל על הקיר הבניין שלו, ממול.
היא דמיינה אותו גבוה ממנה בערך בראש וחצי, לא גבוה מאד.
כתפיו די רחבות אך מבנהו צנום.
חולצה מעומלנת של עכברי המשרדים על גופו, והצווארון המגוהץ למשעי עוטף צוואר ארוך ונשי מעט.
עורו חום חלבי כזה, והיא עצמה עיניה ושאפה אליה נשימה ארוכה מדמיינת מרחרחת מנסה להבין מה יהיה ריחו.
הריח הראשון שעלה היה ריח השמש ביום אביבי, עז חצוף ומתפרץ.
היא חייכה, מיטיבה את תנוחת גופה נשענת על מסגרת חלון ומניחה לקרני האור הקצרות ליפול חדות על מפתח המחשוף שלה, ולזחול משם והלאה מטה עד שינצנצו בין עורה הצח לתחרת המשי של חזייתה.
נשימה ארוכה וטלפון חצו את הקו שבין המציאות לחלום וחתכו באכזריות את הרכות שליטפה את עורה.
כשניסתה לחזור אל החלום להמשיך לדמיין את הריח הבא שיעלה מן הזר שבחלון שממול, בדיוק עברה השותפה וקולות זרים בקעו מן המסדרון והיא מהירה להתיישב ולהמשיך להתעסק במספרי חייה המשמימים.
המספרים, לא החיים. אבל אולי גם, כן גם.
צלצול הפעמון המיושן של דלת הכניסה למטה, צורם ומתכתי קרע את החלל הגבוה של החדר.
היא לחצה על פעמון הנחושת העתיק, ותהנה איך זה שדווקא הפעמון הפשוט והאנכרוניסטי הזה עדיין עובד כשכל האינטרקומים והלחצנים הדיגיטליים והאלקטרוניים קורסים בתקלות שונות ומשונות פעם בפעם.
הכפתור של הפעמון חייב לחיצה חזקה באצבעותיה, אחרת דלת הכניסה לא היתה נפתחת בקומה התחתונה.
היא יכלה לספור בדיוק את הצעדים של השליח, זה בטח יהיה מן הסתם השליח, מדלג במדרגות שתיים שתיים כולו תזזית וריח מהירה.
הם תמיד מיהרו לשום מקום חשוב אבל בהחלט דחוף.
היתה דחיפות גדולה בצעדים במסדרון.
דפיקה קלה על הדלת העץ הכבדה הפתוחה והוא כבר מתקרב לשולחן שלה.
מעטפה בידיו, צנחה על השולחן.
היא אהבה להרים את ראשה בהפתעה, גמורה לכאורה, ולהישיר מבט אל עיניו של השליח, מצפה למצוא שם...מממ... היא לא ידעה מה.
היתה ציפיה במבט שלה, אבל היא לא ידעה מה .בדרך כלל לא מצאה שם כלום.
ידו של השליח היתה זריזה על המעטפה אבל היא לא פיספסה את הצבע.
הגוון החום החלבי הבהיק מול עיניה, האור השתקף בעור ובבת אחת עלה בפיה טעם שוקולד חלב.
אט אט הרימה את עיניה, לפגוש את המבט הכהה, בטעם אספרסו שחייך אליה.
הוא תפס את עצמו מיד, חילץ את ראשו במהירות מן הקסדה, את שיערו ניער כאומר, הנה אני, אין לך מה לחפש בשום מקום אחר.
אי אפשר היה לטעות בגרוגרת שלה שעלתה וירדה בעודה בולעת רוק רב שהצטבר בפיה ולא איפשר לה לומר מילה, מעבר להנהון הביישני, סמוק קלות מובך מעצם האלם שתקף אותה.
חיוכו הרחב, הקמטים סביב עיניו, הפתיחות של פניו איפשרו לה להתעשת במהירות, להצביע על השולחן ולמלמל, תניח כאן.
צמצום קצר והרהור שחלף כצל על פניו, היתה השאלה.
ידו הניחה את התשובה על השולחן ליד ידה.
שני פרלינים בצלופן מבריק עם הלוגו של החנות שבסמטה חייכו אליה.
האחד
שוקולד חלב, והשני מריר.
מבטה שוב התרומם, מחפש את עיניו ומוצא אותן צוחקות ושואלות, במה תבחר?
